כל מי שיודע לסדר מעשה כראוי, ולסדר דיבורים כראוי, הרי ודאי שמעוררים את הקב"ה, להמשיך דברים עליונים ישרים. ואם לא, אינו מתרצה אליהם ואם כן, הרי כל העולם יודעים לסדר המעשה ולסדר דיבורים. מהו החשיבות של הצדיקים, היודעים שורש הדיבור והמעשה, ויודעים לכוון הלב והרצון יותר מאלו האחרים שאינם יודעים כל כך? אלא אלו שאינם יודעים שורש המעשה כל כך, אלא רק סידור בלבד ולא יותר, מושכים עליהם משיכה שלאחר כתפיו של הקב"ה, שאין תפילתם פורח באוויר, הנקרא השגחה. כלומר, שזהו השגחה של פנים, והם אינם ראויים אלא לבחינת מאחורי כתפיים ואלו היודעים ומכוונים הלב והרצון, מוציאים ברכות ממקום המחשבה, חכמה, ויוצאים בכל הגזעים והשורשים של המדרגות בדרך ישר כראוי, עד שמתברכים העליונים ותחתונים, והשם הקדוש העליון מתברך על ידיהם. אשרי חלקם, כי הקב"ה קרוב אליהם ומזומן כנגדם. ובשעה שקוראים אותו, הוא מוכן אליהם. ובשעה שהם בצרה, הוא אצלם, הוא מכבדם בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, כי בי חָשַׁק וַאֲפַלְטֵהו אֲשַׂגְבֵהו, כי ידע שמי