כשהדין שורה על אדם צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, מְשַׁבֵּר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה, שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נותן צער אל הצדיק בעוה"ז, בשביל לזכותו לעוה"ב וכשהנשמה היא חלשה והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעוה"ז, אלא דרכיו ישרים, והוא בכל השלמות. משום, שאם עושה צדקה או מעשים טובים, הקב"ה משלם שכרו בעוה"ז, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. ומשום זה, צדיק השבור תמיד, הוא אוהבו של הקב"ה. והדברים אמורים, רק באם בדק ולא מצא בידו שום חטא שייענש על ידו