הקב"ה אמר לכנ"י, לשכינה, ממני פֶרְייךָ נמצא ולא כתוב, פִריִי נמצא, אלא, פרייך, להורות על אותה השתוקקות של הנקבה, העושה בחינת הנקבה של הנפש, שנכללת בכוחו של הזכר. ונכללו נפש הנקבה בנפש הזכר, ונעשו אחד, כלולים זה בזה. ואח"כ נמצאים שניהם נפרדים בעולם. ודאי שבכוחו של הזכר נמצא הפרי של הנוקבא בעולם. פרייך, פירות הנקבה, הנפש הנמשך בהשתוקקותה. ומשמיענו הכתוב, שאפילו נפש הנקבה אינה מבחינתה עצמה, אלא מכוח התכללותה בנפש הזכר. וע"כ אמר, ממני פרייך נמצא ממני פרייך נמצא. כי בהשתוקקות הנקבה עצמה, שמשם באה הנקבה של הנפש, נמצא פריו של הזכר. כי לולא השתוקקות הנקבה אל הזכר, לא היו נעשים פירות בעולם, כלומר שלא היו שום תולדות כתוב, הניצנים נראו בארץ כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בארץ כל הכוח הראוי לה, אבל לא הוציאה פירות בעולם עד שנברא האדם. כיוון שנברא האדם הכול נראה בעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכוחותיה שנפקדו בה. ואז נאמר, הניצנים נראו בארץ כעין זה, לא נתנו השמיים כוחות לארץ עד שבא אדם. כמ"ש, וכל שיח השדה טרם היה בארץ, כי לא המטיר, נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו, והשמיים נעצרו ולא המטירו על הארץ משום שאדם אין, שלא נמצא ועוד לא נברא, והכול נעכב מלהתגלות בסיבתו. כיוון שנראה אדם, מיד הניצנים נראו בארץ וכל הכוחות שנסתרו התגלו וניתנו בה עת הזמיר הגיע, שניתקן תיקון של שירוֹת ותשבחות לזמר לפני הקב"ה, מה שלא היה מטרם שנברא האדם. וקול התור נשמע בארצנו, זהו הדיבור של הקב"ה שלא היה נמצא בעולם מטרם שנברא האדם, כיוון שנמצא האדם נמצא הכול