כיאברהם, הוא שורש החסד, שבנשמות ישראל הוא תיקן השכינה הקדושה, לבחינת בית קיבול לאור החסד. וקיבלה החסדים, בעד כל נשמות ישראל, בכל מילואן. ואם היה נשאר כן, היו כל ישראל דבקים בה' דבקות תמידית. והשכינה הקדושה הייתה בית מלכות, המלא כל טוב ועונג. ולא היה שום איש, רוצה להיפרד ממנה אפילו לרגע אמנם כל תיקונו של אברהם, היה, שעשה בית קיבול שלם, לבלי שום אפשרות של פגם, לאור החסדים. שהעלה את השכינה הקדושה להשפעה ונחת רוח ליוצרנו. ולא לקבל להנאת עצמנו כלום כי זהו המידה ובית הקיבול של אור החסד. כמ"ש, האומר, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שאינו דורש להנאת עצמו אף משהו וכיוון, שכל הצמצומים וכל אחיזת הס"א, הוא רק בקבלה לעצמו, נמצא, שהסיר בזה כל חלאת הקליפות והס"א לגמרי. וניתקנה השכינה בתכלית הטהרה. אמנם, עוד לא הייתה נגמרת בזה מחשבת הבריאה. כי מחשבת הבריאה הייתה בעיקר, ליהנות לנבראיו. אשר מידת ההנאה, תלויה ושקולה רק בשיעור החשק לקבל. שלפי גדלות החשק לקבל, כן מידת התענוג מהקבלה וע"כ, אחר שכבר ניתקנה השכינה, רק בכלי של השפעה, בלי קבלה לעצמו כלום, שהוא עניין הסתלקות מלקבל מה', ורק להשפיע אליו לבד, וא"כ לא הגיע עוד מזה, שום תיקון למחשבת הבריאה השורשית, שאינה באה אלא רק בגדלות החשק לקבל וזהו, שאברהם הוליד את יצחק. כי אחר שיצחק מצא השכינה, בתכלית השלמות והמילוי מאור החסד, ע"י התיקונים של אברהם, הרגיש את החיסרון שיש בה. שעוד אינה ראויה לקבל כל הכלול במחשבת הבריאה. ע"כ הלך ותיקן אותה לבית קיבול. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל השלמות הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה. שעורר גם את החשק, לקבל מה', אלא רק בקבלה ע"מ להשפיע. פירושו, שחושק מאד לקבל, ורק מטעם שהמשפיע רוצה כן. ולולא שהמשפיע היה רוצה כן, לא היה בו שום רצון של משהו לקבל ממנו ונודע, שקבלה ע"מ להשפיע, נחשבת להשפעה ממש. ונמצא, שאין עוד לס"א שום אחיזה, ברצון לקבלה הזו. וע"כ ניתקנה על ידו השכינה הקדושה, בכל השלמות הגדולה האחרונה. כי עתה היא ראויה, לקבל כל הנועם והרוך, מכל מה שחשב ה', ליהנות לנבראיו, בעת שעלו במחשבה לברוא אותם ולפיכך, נקראת עתה השכינה הקדושה, בבחינת היכל קודשו. כי עתה שוכן בה המלך, בכל הדרו ותפארתו, כמו מלך בהיכלו