האדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים. ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחינת אור ד' השפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי ד' השואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי ד' השפעה, אך הוא הכין כלי ד' קבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי ד' השפעה, שיכול להתגלות על זה אור ד' השפעה, הנקרא "רחום". ועל ידי זה שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות מידה של "וחנון".

רב"ש ג', רשומה מס' 217 "ברח דודי"