כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק א, ד) והוי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו. ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים - לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה. וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין", שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים.