הבורא ברא יש מאין, כלי, הנקרא "רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג". זאת אומרת, מה שאנו רואים בבחינת "ממעשיך הכרנוך", כלומר שאנו מדברים רק ממה שאנו רואים מה שיש בטבע הבריאה. ואנו רואים, שאי אפשר להנות משום דבר, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, אלא אם כן שיש השתוקקות להדבר. ומשום זה למדנו, שמצד האור שברא את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל", עבר עליו ד' בחינות, היינו ד' שלבים עד שהרצון לקבל, קבל גמר צורה של השתוקקות. והכלי הזה, לאחר שהאור ברא את הכלי, קבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת. וב' דברים, היינו האור והכלי, מתייחסים להבורא. ומבחינה זו אנו לומדים, היתה שלימות גמורה, שאין על זה מה להוסיף.
אלא אח"כ נולד דבר חדש, מה שאנו מיחסים זה להנברא ולא להבורא. כלומר, שענין נתינה אנו מיחסים להבורא, שהוא המשפיע, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, שהוא לתת להנבראים כל טוב ולא לקבל מהם שום דבר. מה שאין כן אח"כ נעשה דבר חדש, כמו שכתוב בתע"ס (חלק א'), שהמקבל הראשון, הנקרא "מלכות דא"ס", השתוקקה לבחינת קישוט, הנקרא "קישוט בנקודת הרצון", שתהיה לה השתוות הצורה, המכונה "דביקות". ומסיבה זו נעשה הצמצום. כלומר, שמעטה רצונה לקבל על כלי, הנקרא "רצון לקבל", וממילא נסתלק האור. והמלכות המציאה כלי חדש, הנקרא "רצון להשפיע". כלומר, שלא לקבל הנאה ותענוג כפי מדת השתוקקות להאור, אלא לפי מדת הרצון להשפיע שלה.
[...]כנ"ל, שמלכות דאין סוף קישטה עצמה בנקודת הרצון, שפירושו, שהקישוט שלה היה במה שנתנה על הרצון לקבל כוונה בעמ"נ להשפיע.