בהתאסף יחד בני ישראל הוא דבר גדול למאד, רק העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל, שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג, שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים, כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם... והעיקר הוא אותו הצדיק היכול יותר לתפוס בחינה שהיא יותר "אין" מכולם, על ידו הולך כל השפע.