הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקדוש ברוך הוא יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם. ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא. וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו, ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה. מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדרגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל. אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו.