מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מילים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינת להפליא. שיוכלו לשאת ולתת זה עם זה, בשורשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים.

והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם ממנו.באופן, אשר כל פרטי הוויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מילות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מילה והגה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוי שפתיים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמנו המוחשי.

וזהו כל אופיָה, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחויָב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להיכשל בהם. מפני שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת.