ידוע שהאדם הוא עולם קטן שכלול מע' אומות. שפירושו שיש לכל אומה ואומה תאוה משלה, שהן כנגד ז' מדות, וכל אחת כלולה מעשר ספירות, הרי הם ע'. דהיינו שהאדם כלול מע' רצונות של הע' אומות, שהוא חושק לאלו הרצונות שהם רוצים, דהיינו תאות כסף וכבוד וכו'. ואלו התשוקות שהם רוצים זהו מכובד אצל האדם. עד שבעלי המוסר אמרו שצריכים למאס התאוות האלו. מה שאין כן בחינת "עמך", מה שעם ישראל צריכים להשתוקק לעשות נחת רוח ליוצרו, זהו לא מכובד, אלא להיפך. כי בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא לא רואה שיהיה מזה שום טוב לתועלת עצמו, אלא שצריך לעשות זה רק מטעם להשפיע, אז האדם מרגיש את עצמו בבחינת מצב השיפלות, שאין לו שום חיות מעבודה, כי אינו רואה שום תועלת עצמו. לכן מתפללים לה' "ובכן תן כבוד לעמך", שיהיה לנו מצב של השפעה מכובד, ולא בביזיון, שזה נקרא כבוד השכינה, לאוקמא שכינתא מעפרא. שפירושו, בזמן שצריכים לעשות מעשים לשם ה' בעל מנת להשפיע, יש טעם בעבודה זו בחינת עפר. לכן מתפללין שעם ישראל יהיה מכובד, והע' אומות יהיו רק עבדים שישמשו לעם ישראל. היינו שמה שהוא עוסק בצרכי גשמיות, שהם הרצונות של הע' אומות, יהיה רק בתור לשמש על ידי זה לבחינת ישראל שבאדם.