אמרו חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ויש להבין מהו פירוש "אם פגע". שמשמע שלא תמיד נמצא המנוול, שכוונתו על הרצון לקבל. אלא הפירוש הוא, שלא אצל כולם הרצון לקבל נקרא מנוול, אלא אם נמצא מי שהוא, שאצלו הרצון לקבל הוא מרגיש אותו למנוול, והוא רוצה להפטר ממנו, כמ"ש "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה" (ברכות דף ה'). אז יש לו ג' עצות ביחד, שאחד בלי אחרים אין לו שלימות.

ובזה מובן קשיות העולם, שהגמרא מסיימת. ואם לא עוזר עצה הראשונה, היינו "משכהו לבית המדרש", אז "לקרוא קריאת שמע". ואם לא עוזר לו, אז "יזכיר לו יום המיתה". אם כן, למה הוא צריך לב' עצות הראשונות, שהם בספק אם יעזור לו? למה לא יקח תיכף העצה האחרונה, היינו שיזכיר לו את יום המיתה? על זה הוא מתרץ, שאין הפירוש שעצה אחד יעזור, אלא שצריכים כל הג' עצות ביחד.

והפירוש הוא:

א. משכהו לבית המדרש, היינו בחינת אורייתא,

ב. שיקרא קריאת שמע, הוא בחינת קוב"ה ודביקות בה',

ג. הזכרת יום המיתה. פירושו מסירות נפש, שזהו בחינת ישראל, שנמשלו כיונה שפושטת את צוארה. היינו, שכל הג' בחינות הם בחינת יחוד אחד, הנקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ולבחינת תורה ולבחינת קריאת שמע יכולים לקבל סיוע מרב. אבל לבחינת ישראל, שהוא סוד מילה, שהוא בחינת מסירות נפש, צריך האדם בעצמו לעבוד. והגם שעל זה גם כן יש סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל: "וכרת עמו הברית", שפירושו, שהקב"ה עזרו, אבל מכל מקום האדם צריך להתחיל. וזה ענין "יזכיר לו יום המיתה", שצריכים תמיד להזכיר ולא לשכוח, משום שזהו עיקר עבודת האדם.