בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות, וכיוון שחברי האומה התפתחו, היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה. וכיוון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיות הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכוח - על הצדק, כשאר הגויים. וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיה, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמו שכתוב בדברי חז"ל, "חכמים היזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה. והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל.