אמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.

כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך.

היינו כי כולם מחכים לאתערותא דילך, היינו כמו שאתה רואה שבאהבת חברים יש לך הזכות כפי שאתה רואה, היינו כפי שמראים לך מן השמים, שאתה המעורר, וזה ענין "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו מצד הדין דברים אתה מוכרח לדון רק כפי ראיותיך, לכן בזה האופן מראים לך מהשמים שאתה צריך לעורר בכל פעם את אהבת ה', ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.