ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו ואהבת לרעך כמוך, וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל, כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאילו היה הוא ממש שרוי באותו צער או באותה טובה.