בסוף תקופת הבית השני התגברו הריב והשנאה בישראל, ויצר הגאוה היה השורש לרצון זה של שלטון מוחלט שהביאם לשנאת רֵעים, שלא יכלו לסבול את עצם מציאותו של הזולת. משורש הגאוה באה גם החוצפה לחטוא, מבלי להתבייש כלל, שאין משיגים את הסתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ומצפונו אינו דוחפו להסתיר את מעשיו. ואם כבר לא איכפת לו כלל שמעשיו סותרים השגותיו וידיעותיו, הרי זה בגדר "כולו חטא", בחוצפה ומרד כלפי שמיא, ואלו אשר גרמו לחורבן הבית.