אמר הצעיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי, חיים ויטאל... בהיותי בן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ , תָשָׁשׁ כֹּחִי, ישבתי משתומם. ומחשבותי תְּמֵהִים. כי עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשָׁעְנוּ . רפואה לא עלתה לְמַחֲלָתֵינוּ. אין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. ולא עלתה אֲרוּכָה [מַרְפֵּא] לְמַכָּתֵינוּ, לְחֻרְבָּן בית מקדשינו. הנחרב זה היום אֶלֶף וְת"ק וְד' [1504] שנים . אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם [נגמר היום], יום אחד של הקב"ה, שהוא אֶלֶף שָׁנִים , וגם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, שהם ת"ק וד' שנים [504 שנים] יותר מחצי היום השני. וְכַלּוּ כֹּל הַקִּצִין , ועדיין בן דָּוִד לא בא . ונודע את אשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו . וָאֶתְּנָה את פָּנַי לחקור ולדעת מה זה, ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי.