(מתוך ספר "אגרות הסולם", אגרת ע')

הקדמה:

בעל הסולם, אגרת ע' משנת תרצ"ג - למ.ל. פתח תקוה. אגרת זו כתב הרב (בעל הסולם) כמענה לשאלה שנשלחה אליו בעקבות פרסום מאמר "מתן תורה", בו הוא מרחיב בכך שמצוות ואהבת לרעך כמוך היא כלל התורה, ועניינה הוא שאדם ידאג לתועלת חברו לא פחות משדואג לתועלת עצמו. שולח השאלה לא הכיר כלל את הרב, אלא שנתקל במאמרו זה. השאלה הועתקה ע"י הרב ותחתיה כתב את תשובתו, ונראה לפי צורת הכתיבה שהכין אותה במחשבה לפרסמה בקונטרסים הבאים.

...אם עיקר התורה לדאוג בעד אנשים ולא יותר, למה כל התורה והמחברים התלמוד והפוסקים כמעט שאינם מדברים כלל מזה, וכי כולם הניחו את העיקר ועסקו רק בטפלים. ולדעתי כל דבריו בדבר ההוא הם בניגוד לכל הדת המקובל בישראל וכמו שנתפשט בינינו, ולדעתי כח הדרוש הזה, הוא בנין חדש ושיטה חדשה, אשר המציא על דעת עצמו. כתבתי כמובן רק את דעתי. נאום מ.ל. פתח תקוה

כנראה שלא עיין כל צרכו בדברי, כי כתבתי רק שהיה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך, מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה', ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ, גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות, אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל, שהקשו על חורבן בית שני, שלא היה שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה, ומאי טעמא אחרבה, ואמרו בשביל שנאת חנם. יכול להיות שהכונה, על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).