תכף במחשבה לברוא את הנשמות, הייתה מחשבת הבורא גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל. מטעם, כי בנצחיות הבורא העבר והעתיד וההווה משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהווה. ואין עניין מחוסר זמן נוהג בו. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה של פירוד בא"ס. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו. וז"ש (פרקי דר"א), קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה של פרוד שברצון לקבל לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בבורא בהשוואת הצורה "הוא ושמו אחד".