האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו. וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו. ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כי בלי חיות אי אפשר לחיות. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך. מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות. לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.