האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן, ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.
והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים. וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה, אבל זה הוא זמני, פירוש שהוא באמת רוצה לבטל את עצמו לעולמים, אבל הוא לא יכול להאמין שיהיה עכשיו ביטול לעולמים היות שהיה כבר הרבה פעמים שהוא היה חשב שיהיה כך, אבל אח"כ ירד מדרגתו, ונפל למקום אשפה. אבל הוא לא צריך לדאוג מה נאכל למחר, היינו, שבטח הוא יפול אח"כ מדרגתו, כי זה מחוסר אמונה, אלא צריכים להאמין ישועת ה' כהרף עין, נמצא כיון שהוא מבטל עצמו לשעתו, ורצה להשאר כך בתמידיות נמצא שיש לו ערך של עיבור. (רב"ש - א', מאמר 31 (1986) "ענין יניקה, ועיבור")