אחרי שהאדם משיג מדרגה שבה אין לו שום חשבון לעצמו, וכל כוונתו היא רק לבטל את עצמו, שמרגיש טעם רק בלשרת את הבורא, מפני שהוא מרגיש את רוממותו ואת חשיבותו של הבורא. אז הוא שוכח על הדאגה לעצמו, ובחינתו עצמו מתבטלת בפני הבורא, כי הוא מרגיש את מציאות הבורא. נמצא אז בבחינת "על מנת לשמח את הבורא", וכל דאגותיו ומאויו מרוכזים באיך ליהנות לבורא. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה קיימת כלל. ואז הוא נמצא במצב של משפיע על מנת להשפיע.