אאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שאדם זכה לאיזה גילוי מלמעלה, ועכשיו הוא מרגיש, שכדאי להיות עובד ה', נמצא, שעד עכשיו, שהיתה לו עבודה בבחינת למעלה מהדעת, שהגוף לא היה מסכים לעבודה כזו, והיה צריך תמיד להתגבר, והיה זקוק שהבורא יתן לו כח להתגבר למעלה מהדעת. מה שאין כן עכשיו כבר הוא לא צריך לעזרת הבורא, היות שעכשיו הוא מרגיש, שיש לו יסוד על מה לבנות את בנין שלו. היינו, שכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך. נמצא, בזה שעכשיו הוא פוגם באמונה, ממה שהיה משתמש מקודם, שעתה הוא כבר יכול לומר, ברוך ה' שנשתחררתי מהעול אמונה, שהיה עלי בבחינת לעול ולמשא. מה שאין כן עתה, כבר יש לי בסיס בתוך הדעת, כיון שקיבלתי עתה איזה התעוררות מלמעלה, שהגוף גם כן מסכים, שכדאי לקיים תורה ומצות. נמצא בזה, שהוא פוגם בהאמונה. ואמר זצ"ל, שאז מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה. וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת. ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.