לאחר עבודה רבה שהאדם השקיע בזה שנתעורר להגיע להאמת, כלומר לדעת באמת, לשם איזה צורך נולד האדם, ולאיזה מטרה הוא צריך להגיע, אז גילה לו הקב"ה, שיצר לב האדם שהוא המקבל, הוא רע מנעוריו, כלומר שאין לומר, שעכשיו הוא רואה שהיצר נעשה רע, אלא הוא רע מנעוריו, אמנם עד עכשיו עוד לא היה יכול להחליט שבאמת הוא רע, ולכן האדם היה נמצא במצב של עולה ויורד, פירוש, לפעמים היה אומר שומע בקולו של יצר, ואמר, מהיום והלאה אני אדע שהוא השונא שלי, וכל מה שמיעץ לי לעשות הוא רק לרעתי. אולם אח"כ, שוב עולה קרנו של היצר, ושוב שומע בקולו ועובד בשבילו בלב ונפש, ואח"כ חוזר חלילה. והוא מרגיש עצמו כי הוא בבחינת "כלב השב אל קיאו", פירוש, מה שכבר החליט שאין זה מתאים בשבילו לשמוע בקולו, מסיבת שכל המזונות שהיצר נותן לו אינו אלא מזונות המתאים למאכל בהמה, ולא למאכל אדם, ופתאום חוזר שוב למאכל בהמה, ושכח כל החלטות והדעות שהיה לו מקודם לכן. ואח"כ כשנתחרט הוא רואה שאין לו שום עצה, אלא שהקב"ה יתן לו להבין שהיצר נקרא רע, והוא באמת רע, אז לאחר שהקב"ה נתן לו הידיעה הזאת, כבר לא חוזר לסורו, אלא שמבקש מה' שיתן לו כח להתגבר עליו כל פעם ופעם, שהיצר רוצה להכשילו, שיהיה לו כח התגברות עליו. ובאמור יוצא, שהקב"ה צריך לתת לו הן הכלי והן האור, כלומר, הן הידיעה שהיצר הוא רע, ויש צורך לצאת מתחת לשליטתו, והתיקון לזה הוא, התורה כנ"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", נמצא לפי זה, הצורך לתורה נתן לו הקב"ה וגם התורה נתן לו ה', וזה נקרא ש"ה' נותן לו האור והכלי".