צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו. ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי". וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזה"ק. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו. מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה.