יש גלות השכינה של הפרט, ויש של הכלל. כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות, כשהמצב הזה מתפשט באומה, הרי זה מצב של חורבן חס ושלום. מי שאינו מרגיש ומצטער בזה, הרי זה סימן שגם אצלו הגיע החורבן חס ושלום. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהשי"ת כראוי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו, ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו - תכליתן לסובב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב, והיא היא דרך הגאולה.