האדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמיחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה. אלא אם הוא רק מיחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום ענין עם רוחניות, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים, [הרגשה] שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתענינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות. אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה".