"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". ענין אכילת לחם הכוונה להשפע העליון, כמו שאמרו חז"ל על אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" (פסחים קי"א). ענין מסכנות נקרא בזמן שהאדם נצרך לבריות, אזי הוא נקרא עני. מה שאין כן בזמן שהוא שמח בחלקו נקרא עשיר. ארץ מלשון רצון, כמו שכתוב במדרש, "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה". ובזמן שהאדם הוא עני, היינו שהוא בעל חסרון, זאת אומרת שהקיום של תורה ומצוות אצלו אינו ראוי, הן מבחינת מוחא והן מבחינת ליבא, אזי מגיע לנקודת האמת שנקראת הכרת הרע, שרואה את האמת של מצבו, שעל ידי זה הוא יכול לזכות למילוי החסרון. מה שאין כן למי שאין חסרון, היינו כלי, איך אפשר לשפוך לתוכו שפע. וזה אפשר לפרש, "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" (חגיגה ט' ע"ב), כי בכל פעם שיש לו חסרון, הוא יכול לקבל עליו, ועל ידי זה הוא הולך מדרגה לדרגה, אחרת הוא נשאר בבחינת עומד ולא בבחינת הולך.

אבל יחד עם זה שיש לו הכלי הנקרא עניות, הוא צריך להיות גם כן בבחינת השמח בחלקו, שזה בחינת עשיר, היינו להסכים שאם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצבו שבו הוא נמצא במצב של חסרונות, הוא גם כן שבע רצון. וזה כמו שאמרו חז"ל "כשם שמברכין על הטוב כך מברכין על הרע" (ברכות נ"ד ע"א). היינו האדם צריך לצייר לעצמו באיזה אופן היה משבח להבורא, אם הבורא היה משפיע לו את המילואים על החסרונות, כך מברכים על הרע שבו הוא נמצא. שעם כל הכרת הרע שמרגיש בעצמו, מכל מקום יהא שמח בחלקו, ואז הקדוש ברוך הוא משפיע לו לחם. וזה פירוש "ארץ", היינו רצון, "אשר לא במסכנות", לא עם החסרון לבד הוא יכול לזכות ללחם מן השמים, אלא צריך להיות גם בחינת עשירות שנקרא לא במסכנות, אז "תאכל בה לחם", היינו שפע עליון. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל מטעם ש"אין ארור מתדבק בברוך", לכן "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", היינו כי מסכים להשאר עם כל הרע, אם רצונו של הקב"ה הוא בכך, ובאופן כזה הוא יעסוק בתורה ומצוות. וזה נקרא "שמח בחלקו". ואז הוא עשיר. וזהו "כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה". זאת אומרת אם היה זוכה להטוב הגנוז בתורה ומצוות, בטח שעבודתו היתה בשמחה ובהתלהבות ובשלות הנפש. כמו כן עכשיו כשנמצא במצב החסרונות, הוא גם כן צריך שעבודתו תהיה בשמחה ובשלוה, ואז זוכים למאכל אדם, הנקרא "לחם".