העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". שיש לפרש, שענין "דור הולך ודור בא" בעבודה, שהוא ענין עליות וירידות. כי זה שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות. אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.