המשתוקק להגיע לידיעה, שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דוקא בתוך הדעת, האומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות לעבוד ולקיים מצות ה', מוכן לתת יגיעה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. ועומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה. אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו עליות וירידות. אולם אם מחליט, שרוצה לעבוד בבחינת "עפר". היינו אפילו שטועם טעם עפר בעבודה, אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם יכול לעשות משהו לטובת הבורא. ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש. ואומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד, כמה טעם שמרגיש בעבודה, אלא מאמין, שה' נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.