שרואה מצבו האמיתי, שאין לו שום אחיזה ברוחניות. דהיינו, מצד השכל כולו חושך - בא הזמן ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". אלא שמח שזכה לקיים מצוות ה', שצוה ע"י משה. ואעפ"י שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת מאמין שזוהי זכיה גדולה שיכול לקיים מצות ה' בפשיטות. שלאחרים אין גם זה. והוא מאמין, שהכל בא מהשמים, ולאחרים נתנו רק להנות משטויות. ולו נתנו מחשבה ורצון לראות, איך שכל החיים שלהם שטות והבל. לכן הוא מחשיב את המתנה "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחשיבות זו. וזה חשוב לו כמו שזכה להמדרגות הכי גבוהות. אז נקרא זה קו ימין שלימות. משום שדוקא עי"ז שהאדם בשמחה, יש לו דבקות בה', כמ"ש "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". והיות שנמצא עכשיו בשלימות, יש לו במה לשמוח.