שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות. דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצוות ה' אשר צוה לנו על ידי משה רבנו עליו השלום. ואף על פי שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכיה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצות ה' בפשיטות, מה שיש אנשים אחרים, שגם את זה אין להם, והוא מאמין שהכל בא מן השמים, ולאחרים נתנו רק להנות משטויות מה שמותאם, לבהמות ולחיות וכדומה, ולו נתנו, מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הוא שטות והבל. לכן הוא מחשיב את המתנה זו "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדוקא ע"י זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דבקות בה', כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח.