הנה כתיב "כי האדם עץ השדה", היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיה מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחין לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות. וענין פירות הוא תכליתו של האדם. ואאמו"ר ז"ל פירש פעם בסעודה של ט"ו בשבט, למה עושין ענין של אכילת פירות. ואמר, משום שזהו כל ההפרש בין קדושה לסטרא אחרא כמו שכתוב בזהר, "אל אחר אסתרס ולא עביד פרי" כמו שמפרש בהסולם, היינו שמתייבש מקורם והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. וההולכים בקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם, "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". לכן עם ישראל עושים רמז לזה, בכדי להראות שעיקר הוא הפירות. והפירות דקדושה, הוא בזה שזוכים לגלוי אלוקותו יתברך, ונעשה כמעין המתגבר שאין פוסק לעלמין, והולך ממדרגה למדרגה עד שזוכין שאומרים "יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי".