"אך טוב לישראל אלקים לברי לבב". הנה ידוע, שאכין ורקין המיעוטין. היינו, כל מקום שכתוב "אך" ו"רק" בהתורה, זה בא למעט. אי לזאת, בעניני עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם ממעט עצמו, ומשפיל עצמו. וענין השפלה שייך לומר, בזמן שהאדם משתוקק להיות בגאוה. היינו, שהוא רוצה להיות בגדלות. זאת אומרת, שהוא רוצה להבין כל דבר ודבר, שנפשו חשקה להיות בחינת ראיה ושמיעה בכל דבר, ומכל מקום הוא משפיל עצמו, ומסכים ללכת בעינים עצומות, ולקיים תו"מ בתכלית הפשטות, זהו "טוב לישראל". שמילת "ישר-אל" הוא אותיות "לי ראש". היינו שמאמין, שיש לו ראש דקדושה, אף על פי שהוא בחינת "אך". היינו שהוא בבחינת מיעוט ושפל. ואומר על ה"אך" הזה, שהוא טוב גמור. אז מקויים בו "אלקים לברי לבב". שפירושו, שהוא זוכה לבחינת לבר לבב, שהוא סוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר". (בעל הסולם. שמעתי. קמ"ג. "אך טוב לישראל")
. כתוב "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"... במצוה קלה, שהיא רק מכח קבלת עול מלכות שמים, ואינו מרגיש טעם בתורה ואין לו שום חיות בתפלה, בזמן כזה הוא בבחינת קלה. ובזמן שאין לו שום חשיבות בעבודה כזאת, לכן אינו רוצה להזהר ולהתגבר על ההפרעות שיש לו, כי אומר שבין כך ובין כך לא חשוב למעלה העסק בתורה ומצוות בזמן שאין לו שום חיות. ורוצה להפסיק עבור הפרעה קטנה, מטעם שגם כן למעלה זה לא חשוב, וזה שלא יקבל הרבה שכר. כן אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. היינו שהקדוש ברוך הוא מקבל נחת רוח ממצב הקטנות שלו, שהוא רק מטעם קבלת עול מלכות שמים בלי שום ידיעה ושכל והרגשה אחרת מזמן הגדלות. כי עיקר חשיבותו למעלה היא עבודה דזמן הקטנות, ולא הגדלות. וכיוון שאין האדם יודע מאיזה מצב יש למעלה יותר נחת רוח, לכן הוי זהיר במצוה קלה, היינו במצב הקטנות, כבחמורה, היינו במצב הגדלות.