המלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה, שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר שהוא רוצה להפטר מזה, אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור, נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו, אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בבחינת נקודה שחורה, שאפילו בשחרות הכי גדולה במציאות שיש בעולם, אזי השכינה הקדושה אומרת: "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]". לכן "בחד קטירא אתקטרנא ביה [בקשר אחד מתקשרים בו]", "ולא אתפסק מיניה לעלמין [ולא נפסקים ממנו לעולמים]". ומשום זה אין לו שום הפסק מהדבקות. ואם באה לו איזו הארה מלמעלה הנקרא תוספת, אזי הוא מקבל את זה בבחינת "לא אפשר ולא קמכוין", מטעם שזה בא מהמאציל בלי התעוררות מצד התחתון. וזה פירוש: "שחורה אני ונאוה", באם שאתה תוכל לקבל את השחרות - אז תראה איך שאני נאוה.