"וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.

ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".

כסף, שיש לו כיסופין בכללות.

וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים.