כתוב (ואתחנן, שני) "אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון", היינו שגם אומות העולם, לאחר שגם הם זכו להיות בסוד הקדושה, בסוד "בכל לבבך בשתי יצריך", שגם יצר הרע, שהם בחינת אומות העולם, נכנס לקדושה, אז הם רואים, שכל החכמה, שהיתה לבחינת ישראל, היא בזה ששמעו את החוקים, שהוא בחינת מעשה. אז הם עם חכם ונבון, שכל החכמה שלהם היתה לא כמו שאנו חושבים, שרק עם חקירות ושכליות אנו נשיג חכמה, אלא להיפך, שהם זכו לחכמה דוקא ע"י זה שהיו נמשכים אחריו כבהמה, היינו שדוקא ע"י "עשיה", שנקראת "מעשים שלמעלה מהדעת". בזה זכו לחכמה. נמצא, שמה שנקראים "עם חכם ונבון", הוא בזה שהלכו אחריו כבהמה ולא בחכמה. וזהו כל החכמה של עם ישראל.