אחרי שמשיג שלא לשמה, אין לו שום חשבון לעצמו, אלא כל כוונתו, אך להתבטל לבורא, שעליו רק לשמשו, מחמת שמרגיש גדלותו. ושוכח את עצמו. היינו, שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שמתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שמרגיש. נמצא אז בלשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו במה שיוכל להנות לבורא. ומציאות עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה כלל. ואז הוא משפיע ע"מ להשפיע.