ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי. ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי ואוזניי שומעות את קולם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל. ואני יוצא מגבוליי הגשמיים, ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי. והמרחק לא מבדיל בינינו. וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי, ורואים את כל מה שמתרחש שמה. ואני מתחיל להתבייש ממעשיי הפעוטים נגד חבריי. ואני פשוט יוצא מהכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי, שאין שום מציאות בעולם רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים.