חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגרפית (צילום photographic), המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה יתברך לנו, שם במוחינו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחינו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו עניין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות, להשגחתו יתברך ויתעלה, שעשה במוחינו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, הייתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלוקי, במושכלות האלוקיות, אע"פ שכל אלו השינויים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מכל מקום הן רואות, את הכול, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכול ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחינו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימויים, הן רואות במשפיע, מכל מקום, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע.