בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך. ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות. וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.