אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שדרך זו של האמונה למעלה מהדעת, וגם זה שצריכים לעבוד בשבילו ולא לתועלת עצמו, אין זה מטעם שהבורא רוצה בכל אלו הדברים לטובתו, אלא הכל הוא לתועלת האדם. היינו, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ושתהיה בזה שלימות הנאה, כלומר שלא ירגישו בעת קבלת הנאה בחינת בושה. לכן נתן לנו עצה, שאנו נעבוד בשבילו. וע"י זה אנו נוכל לקבל טוב ועונג ולא נרגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנאה, כנ"ל.
ומטעם זה, שלא יהיה לנו את ענין של בושה, ניתן לנו עוד דבר, הנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת". "היות אם היתה השגחה גלויה", כמו שאומר בהקדמה, "אז לא היתה שום אפשרות לעשות משהו לתועלת הבורא, אלא הכל היה מוכרח להיות לתועלת עצמו".