אנו רואים, שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה.

כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט.

מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר, שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין. שרק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת. מה שאין כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.