הלימוד צריך להביא לו רק לבחינת אמונה. והאמונה נקרא "מצוה אחת", שהוא "המכריע את כל העולם כולו לזכות". והאמונה נקרא "עשיה", מטעם שמדרך העולם הוא, שמי שעושה איזה דבר, מוכרח להיות מקודם איזה סיבה, שהוא יחייבו לעשות בתוך הדעת. וזה כמו יחס משותף שכל עם עשיה. אבל בזמן שהוא דבר למעלה מהדעת, שאין הדעת נותן לו לעשות את הדבר, אלא להיפוך, אז מוכרחים לומר, שבמעשה זו אין שום שכל, אלא מעשה לבד. וזה פירוש "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו וכו' לכף זכות". וזה הפירוש "גדול התלמוד, שמביא לידי מעשה", היינו לבחינת עשיה בלי דעת, הנקרא "למעלה מהדעת".