אם האדם שולף את מנעלו ורוצה לידע ולהבין בשכלו, לא משום שרוצה ללכת בדרכי השכל החיצוני, אלא בכדי לראות את ההשגחה, איך שהיא נסתרת ממנו, ושהוא מלא סתירות להשכל החיצוני.
והוא עושה זה בכדי לקיימא קיום, היינו שהאמונה שלו תהיה בר קיימא. ואז יוכל לעשות הכל בגזירה דלעילא, היינו שיוכל לקיים את התורה והמצוות בבחינת "חקה", שהיא "גזירה גזרתי ואין להרהר אחריה", ולהבין בדרכי השכל. אלא שיקבל הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו שיבין שהאמונה היא בסתירה להדעת.
ואם אין לו דעת שתבין אחרת, אין זה נקרא נגד הדעת, אלא שגם זה נקרא בתוך הדעת. ומה שאין כן בזמן שהוא מסיר את המנעל, ומרגל שם לראות מה שהשכל יכול לומר על מקומות כאלה, היינו במקומות שהשכל מחייב אחרת מכפי שהאמונה אומרת, נמצא אז שהאמונה שורה על נגד הדעת.
ורק זה נקרא "אמונה פשוטה", שרק אמונה פשוטה מחייבת אותו להיות עובד ה', ולא השכל. נמצא שמה ששלף את נעלו הוא רק בכדי לקיימא קיום של האמונה, ושיהא בטוח אצלו שכל עבודתו היא רק מטעם דקא עביד בגזירה דלעילא, הנקרא חקה, וזה מביא לו חיים נצחיים.