בזמן שהוא עוסק במלכות שמים, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, בזמן שאין הגוף מסכים לזה, ונותן לו הרבה תירוצים, שאין עכשיו הזמן לזה, ומביא לו ראיות משאר אנשים, שלא משימים לב לעבודה זו של האמונה בה' למעלה מהדעת. על זה הוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", ואין הוא מסתכל על אף אחד, אלא הוא נחוש בדעתו, שכך היא דרך האמת, ואין לו להסתכל על מי שהוא, ואין לו לשמוע, מה שהגוף נותן לו להבין, לך והסתכל על האנשים שיש להם שם, שהם מבינים מה זה עבודת ה'. על זה אמרו, "ויגבה לבו". ולהיות בגאוה, שהוא מבין יותר מכולם.

מה שאין כן בזמן שעוסק בתורה ומצות, והוא רואה, שאין לו שום מושג, מה שהוא לומד, או מה שהוא מתפלל, אז אסור לו להיות בגאוה, ולומר, אם אין הוא מבין, מה לו סתם להסתכל בספרים, אם אין הוא מבין את הענינים של תורה ומצות, אז הוא צריך להיות בשפלות. כמו שאמרו חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו, שהאדם צריך להיות בשפלות, ולומר, כמה אחיזה שיש לו, הוא בשמחה, היות שהוא רואה שיש כמה אנשים, שאין להם שום אחיזה ברוחניות. לכן כאן הוא צריך להרגיש, שאינו מגיע לו כלום, ולהיות בשמחה.