האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות. ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפי הדרגה שלו, על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת. ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם" אבל לא יראו את האמת.