"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", רבי יהודה אומר, זו גבורה. רבי נחמיה אומר, זו ברכה.
ויש להבין:
א. איך אפשר לומר שאחד מוסר להשני בחינת גבורה, הלא אין זה דבר הניתן מיד ליד.
ב. מהי המחלוקת, שזה אומר דווקא גבורה וזה אומר ברכה, במאי נחלקו.
ויש לפרש ששניהם לדבר אחד נתכוונו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. היינו שמסר לו שילך בדרך הגבורה, כמו שכתוב, "וישבע בפחד יצחק אביו". היינו על ידי מדת הגבורה, שזו הכוונה את כל אשר לו, שאברהם מסר לו הדרך ללכת בה. ואשר היה מוטל עליו להשלימה, על ידי זה זכה לבחינת ברכה, היינו "ויברכהו ה'".
היינו על ידי התגברות בתורה ועבודה זכה לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו כזכיות. נמצא שעבודתו עשתה פרי מלא.