יוסף היה שתי פעמים בבור:

א. על ידי אחיו, כמו שכתוב "וישליכו אותו הבורה".

ב. על ידי שר הטבחים, כמו שכתוב "ויריצוהו מן הבור".

ועל דרך המוסר יש לומר, ש"בור", היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר הרע, שהוא אסור אצלו ואין להאדם שום יכולת לצאת מרשותו.

הנה יוסף, שעל ידי שקיים מצות כבוד אב, אז על ידי הארת המצוה ראה, שהוא נמצא בבית הסוהר, כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק על ידי אחיו, שהם ישראלים, היינו שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו לעבודה היא על ידי הסביבה, שהוא נמצא בסביבה ישראלית.

נמצא שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתורה ועבודה מצד הסביבה. ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית הסוהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש.

וזהו שזכה על ידי המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא רואה שפוטיפר נתן אותו לבית הסוהר, וראה שהוא קליפה ממש. אז יש מקום לתפלה, שה' יתיר אותו מבית אסורים.

כי עד כמה שהאדם רואה, שנצרך לה' שיעזור, לא למותרות רק להכרחיות, אז התפילה היא יותר אמיתית. לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורים, וזוכה להיות בין מקבלי פני השכינה.