האדם "עייר פרא אדם יולד", ואין לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.
נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות חושך, תיכף מתחיל האור להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.
מה שאין כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום.